החלטה בתיק רת"ק 4641-10-13

1.        המבקש הגיש תובענה כנגד המשיבה, עיריית אילת, בטענה כי במהלך שהייתו בעיר אילת בתאריך 17.07.12, בשעות הערב, נתקל במוט ברזל שהיה מונח על המדרכה בין מלון לאונרדו לבין בית הגשר, נפל ונחבל בכתפו הימנית, בגב וברגליו. המבקש טען, כי התאורה במקום הייתה חלשה וכי האחריות לקרות הנזק שנגרם לו, רובצת לפתחה של המשיבה. עוד טען, כי נאלץ לעבור טיפולי פיזיותרפיה, סבל מכאבים ועוגמת נפש, לרבות "ביטול הנאת חופשה", והוציא הוצאות שונות על נסיעות וטיפולים שונים. לאור האמור, תבע פיצוי בסך של 16,000 ש"ח.

            מנגד, המשיבה ביקשה לדחות את התובענה בטענה, כי המבקש לא פירט היכן בדיוק נפל; צירף תעודה מחדר המיון בבית החולים יוספטל מיום 18.07.12, בעוד שלטענת המבקש הוא נפגע כבר ביום 17.07.12; לא ניתן ללמוד על הקשר בין טענות המבקש לבין התעודה מחדר המיון; מהתמונה שצורפה לא נראה, כי קיים מפגע ולא קיימת כל סיבה לנפילת המבקש; אינה אחראית לכל מפגע בשטח העיר בכל דקה משעות היממה ולא יכלה לצפות אירוע מעין זה; הנזק הנטען מופרך ומוגזם.

            בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים ועד מטעם המבקש (בנו של המבקש שהיה עמו), דחה את תביעת המבקש, וקיבל את גרסת המשיבה. בית המשפט קבע, כי על פי התמונה שצורפה על ידי המבקש, לא ניתן ללמוד, כי מדובר ב"אתר בנייה" כטענתו; וקיבל את טענות המשיבה לפיהן אינה אחראית בכל רגע ורגע לכל מפגע שנוצר, ובמיוחד במקרה זה, בו מדובר במוט שאינו מחובר לשום דבר, ואשר לא הוכח, כי המוט נמצא במקום זמן רב ולא טופל. בנסיבות העניין בית המשפט דחה את התובענה, ללא צו להוצאות.

            נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני.

2.        המבקש חזר בבקשתו על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא וטען, כי טענותיו לא נסתרו על ידי המשיבה וביקש לקבל את הבר"ע.

בתאריך 06.10.13, ולאחר הגשת הבר"ע, הגיש המבקש בקשה להוספת מסמכים, במסגרתה ביקש לצרף בקשה שהגיש לעיריית אילת להמציא לו את שם החברה שעבדה, לטענתו, בשטח בו אירע המקרה. כמו כן טען, כי בית המשפט התעלם מטענתו, כי התאורה הייתה חלשה, כך שלא יכול היה להבחין במוט ובמפגע.

3.        מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים. להשגת יעדים אלה, ומתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית, היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים על ידי צמצום הדרישות הפורמאליות ופישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. היינו, מוסד "התביעות הקטנות" נולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

            היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

            הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4.         ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקש, אשר כל הטענות שהעלה בבקשתו - העלה גם בפני ביהמ"ש קמא. כל טענותיו של המבקש - עובדתיות, וכאמור אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו.

מעבר לנדרש יצויין, כי ביהמ"ש נימק את ממצאיו, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. נהפוך הוא, ביהמ"ש רשאי היה להעדיף את עדותה של המשיבה, ולקבוע, כי המבקש לא הוכיח את תביעתו, וכשם שהמבקש צילם את המוט שגרם לכאורה לנפילתו, הוא יכול היה לצלם את אזור האירוע, כדי לתמוך בטענותיו כי מדובר במעין "אתר בנייה".

            באשר למסמכים שצורפו, יודגש, כי ככלל ערכאת הערעור לא תקבל ראיות שלא עמדו בפני הערכאה קמא, והיה ביכולתו של צד להציגם בפניה, כפי שקרה בענייננו. יחד עם זאת, לאור מהות ההליך ואופיו הלא פורמלי, עיינתי במסמכים ובטענותיו של המבקש, ומצאתי כי אין בהם כדי להשפיע על החלטת בית המשפט.

6.         יתרה מכך, וגם אם המבקש לא טען כנגד קביעתו המשפטית של ביהמ"ש בדבר אחריותה של עירייה למפגעים בשטחה, הרי שניתן לומר, כי גם בקביעה זו לא טעה ביהמ"ש.

אין זה נדיר, שתקלות כאלה ואחרות יתעוררו בתחזוקה של עיר, ולכן אין להסיק דבר קיומה של התרשלות מאירועו של כל נזק שנגרם לפלוני בעטיין של תקלות כאלה. מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הרחובות והכבישים אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות והפתרונות החלופיים להסרתם, העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים.

במקרה דנן, עובדת הימצאותו של מוט באחד מרחובותיה של העיר, לאורך תקופה לא ידועה, אינה עומדת לכאורה במסגרת המבחנים דלעיל. משלא הוכח, כי התקלה הנטענת הייתה בידיעת המשיבה, או הייתה אמורה להיות בידיעתה בשל קיומה לאורך תקופה ממושכת או כתקלה חוזרת, לא ניתן גם לומר שהיה עליה לנקוט צעדים למנוע אותה תופעה באם היוותה סיכון בטיחותי לעוברי הדרך. לא הוכח, שהמשיבה הייתה צריכה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש קיומו של המוט במקום הנטען ולחשוש שקיומו באותו המקום עלול, במהלכם הרגיל של הדברים, להביא לפגיעה של ההולכים במקום.